לרוב האנשים קשה להגדיר מתי בדיוק התחילו הבעיות. מהי הבעיה הגורמת להם לריב.
להגדיר מהי הבעיה אשר גורמת לנו לריב, היא חלק גדול מהתהליך כולו. רק לאחר שנבין זאת, נוכל להבין בדיוק מה אנו רוצים לפתור כי היכולת לפתור את הבעיה תלויה ביכולת להגדירה.
כי לומר: "אנחנו רבים כל הזמן" אינו אומר שאנו יודעים להגדיר את הבעיה אלא כי זוהי התוצאה. מאחר והבנו את החשיבות להגדרה, עלינו לשאול את עצמנו:
מתי התחלנו לריב?
מה היה האירוע שגרם לכך?
מה בבן/ת הזוג שלי/ מה בהתנהגות שלו/ה גורם לי להגיב בצורה כזו?
האם מה שמפריע לי בבן/ת הזוג שלי זה איך שהוא/י מדבר/ת אלי?
המריבה היא התוצאה ולכן, בעצם שאילת השאלות אנו יכולים להבין מה גורם לנו למריבה וכך נמצא את הגורם לבעיה.
לדוגמא,
אשתך עברה יום קשה בעבודה, חזרה הביתה ל"משמרת שניה" עם הילדים , היא מרגישה עמוסה, לבד , שקשה לה מאוד. אתה מגיע הביתה מהעבודה מתיישב על הספה ומספר את סיפורי היום ולא מבין מדוע היא איננה נעימה, לא קשובה וחסרת סבלנות. מבחינתך, אתה מרגיש שהיא לא קשובה לך, היא לא מעורבת , אתה מרגיש שאין לך שותפה לחיים. מבחינתה, אינך עוזר, אתה מרוכז בעצמך , אינך דואג לה ולילדים, היא מרגישה לבד ושאין לה שותף . אתם מתרחקים יותר ויותר.
האם זה שבני הזוג אומרים שהוא לא קשוב והיא לא מעורבת, שהם מרגישים שאין להם שותפים לחיים זו אכן הבעיה? האם אכן הוא מרוכז בעצמו והיא אגוצנטרית? (למשל)
ממש לא. הבעיה בראש ובראשונה נופלת על "שוויון הערך" כדברי אדלר. מה חשוב לנו יותר מכל? להרגיש שרואים אותנו. שמעריכים אותנו. אם אתה נכנס הביתה ומתחיל לדבר על עצמך, על העבודה , השאלה איך נכנסת הביתה. מספיק שתשאל: "מה שלומך?" , "איך עבר עליך יומך?" ואיך פותרים את זה? = תקשורת ברגע שיושבים ומשוחחים , ללא האשמות! אלא במסר ה"אני" (אני מרגיש/ה, קשה לי, אני רואה) יוצרים קשב בין בני הזוג ומגיעים להסכמות.
מדברים על:
- איך מקבלים האחד את השניה כשנכנסים הביתה
- חלוקת זמנים שתקל על שני בני הזוג, חלוקת מטלות הבית
- זמן איכות משותף, זמן איכות עם הילדים, זמן כל אחד לעצמו וכו'
כל זה יביא לשני בני זוג רגועים יותר, מכילים יותר ומקבלים האחד את השני.
עשו רשימה של דברים הגורמים למריבות ביניכם (כל אחד ורשימתו הוא), קבעו זמן כשאתם רגועים והקריאו את רשימותיכם. האמינו לי, הדברים שתגלו יפתיעו אתכם הן בדברים שלא ידעתם והן בדברים החופפים. נסו ותרוויחו.