עד היום כמעט ולא יצא לי לשמוע גבר שאומר לבת הזוג שלו : "את אמורה כבר להכיר אותי ולדעת.." ואילו אותנו, הנשים , משפט זה מאוד מאפיין. ואנו אומרות אותו במלוא הכוונה.
הרבה פעמים אני שומעת בקליניקה משפטים כמו:
"אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אתה אמור להכיר אותי ולדעת מה מפריע לי"
"אתה באמת לא יודע? בעיה שלך!"
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא "האם זו באמת בעיה שלו שהוא אינו יודע מה מפריע לך?" [אמנם הדוגמא היא בלשון נקבה, אך היא מתאימה לשני הצדדים], או שאולי זו בעיה משותפת שלכם כזוג?
והאם כשאת [או אתה] אומרים משפט כזה, האם זה מקדם את המטרה שלכם?
האם כשאתם מצפים שהצד השני "יידע" , כי הרי "הוא מכיר אותי" , האם הוא באמת יודע?, האם הסברת לו, או שהאשמת אותו בטענה שהוא בכלל לא בכיוון?
על נושא הציפיות ועל מה שהם עושים לזוגיות, הרחבתי במאמר אחר. אך חשוב לדעת – כאשר אנו הופכים את הקשר הזוגי למחנות – מחנה שלי ומחנה שלך – זה אומר שאנחנו כבר לא צוות, ושיש בעיית תקשורת וזה יוצר בעיה במערכת היחסים.
התפיסה שלנו ש"הוא אמור להבין/לדעת" משבשת את שיקול הדעת שלנו ואנחנו כבר לא האחד בשביל השני . אנחנו מתחשבנים עם בן הזוג במקום לנסות ולהבין. אנחנו עסוקים בלהוכיח את צדקתנו במקום להכיל האחד את השני ואנחנו עסוקים במה מפריע לנו לקדם את הזוגיות במקום בזוגיות עצמה.
במילים אחרות, אנחנו בוחרים באגו שלנו ואגו וצדק, לא יוצרים זוגיות טובה.
מזכירה לכם כי דיברנו בעבר על בחירות בזוגיות ועל תקשורת בונה , על הקשבה ועל "מסר האני".
אז איך אתם מקדמים את הזוגיות שלכם ואת הצרכים שלכם?