"כל מה שאני עושה, לא עוזר. היא נכנסת הביתה עם פרצוף עגום ובקושי אומרת שלום " היא אמרה . " אני מרגישה שנמאס לי ולא בא לי כבר להיות נחמדה. קשה לי גם לאהוב אותה"
נשים "שותפות" (אמהות לא ביולוגיות) מרגישות רגשות אשם על כך שהן לא מרגישות אהבה לילדי בני זוגם. מרבית הנשים מתחנכות כך שאמהות זו ההגשמה שלהן, וכשהציפיה הזו נפגשת עם ילדי בן הזוג והיא איננה מתקיימת, נוצרת אכזבה. נוצר בלבול שמביא איתו רגשי אשמה "למה אני לא אוהבת אותם"? , "אני לא בסדר?", " אני רעה?". רגשות האשמה מתגברים כשנשמעים הדים גם מהסביבה : " תראי איזו ילדה חמודה, מה את רוצה ממנה?" או "זה לא היה חדש לך שיש לו ילדים"
כמובן שרגשות אשם אלה הם טבעיים, אך הם גורמים לכעס ומרירות ולבסוף גם לחיכוכים במערכת הזוגית. כי הלא את רוצה לאהוב אותם ואילו הוא מצפה שתאהבי אותם כמו את ילדייך וכאן אתם טועים.
כי ברגע שתבינו שמה שאתם מרגישים זה מה שאתם מרגישים וזה בסדר וזה לא אומר שאת/ה בן אדם רע , זה יקל עליכם ועל המערכת הזוגית.
כי אהבה זה רגש שאין לנו שליטה עליו . אבל אנחנו כן שולטים על מה שאנחנו עושים. ולכבד אנחנו יכולים וברגע שנבין את הסובייקטיביות של הצד השני, להבין שמה שאני מרגיש זה לא בהכרח מה שהוא מרגיש ולהבין זה אומר להקשיב, להתחשב ולשתף כי לכבד זה מה שיוצר פוטנציאל למערכת יחסים טובה .
כשהיא אומרת שככל שהיא נחמדה היא מרגישה שהם לא. צריך להבין שהקצב שלה שונה משלהם . לעתים הם מערימים קשיים מתוך נאמנות להורה הביולוגי כי הם חשים שאם יהיה להם טוב עם בת הזוג של אבא, אולי הם יבגדו באמם ולכן רק הזמן הוא שיעזור כאן כי הנאמנות תתפוגג לאט לאט ככל שההורים הביולוגיים והשותפים ישמרו זה על כבודו של זה ובכך יעבירו מסר לילדים.
ולכן, כבוד והשמת גבולות הן הדרך למערכת יחסים טובה יותר.