לפני כמה ימים תפסתי את עצמי עושה בדיוק את מה שאני מטיפה לא לעשות (כן, גם אני בן אדם וגם לי מתפלק לפעמים ). שוב ראיתי שהגז מלוכלך והערתי לבן זוגי על כך (נכון, זה מטריף אותי… נכון, הגז לא יתנקה מעצמו ובכל זאת…) . למזלי, שמתי לב לכך והתנצלתי. הבנתי שזה שזה מטריף אותי, לא אומר שהוא כמוני. ובעיקר הדרך בה אמרתי את זה. הרי הערה תשמע כביקורת אם תיאמר כך ואילו בדרך אחרת היא יכולה להישמע כבקשה. לדוגמא:
במקום :"שוב לכלכת את הגז, למה אתה לא מנקה אחריך?" אפשר לומר: "מותק… אתה יודע שקשה לי לראות את הגז ככה. בבקשה, תנקה אחריך בפעם הבאה"
וזה בדיוק הנושא עליו אני רוצה לדבר היום.
דיברנו על חשיבות הגדרת הבעיה ועל כך שהמריבה היא בעצם התוצאה ולא הגורם.
הלא, אדלר אומר שבבסיסו של כל דבר זהו שוויון הערך. ואם "הוא אינו מכבד אותי" הוא בעצם "לא רואה אותי" וזה פוג לי בשוויון הערך. וזה הגורם לרגש (תסכול) שהתוצאה שלו היא מריבה
בהתנהלות היומיומית שלנו, אנו לא שמים לב שבמקום לבקש בנועם אנו "נופלים" למקום של הערות, דרישות שנשמעות יותר ויותר כפקודות (בלשון "ציווי") כמו למשל:
"למה יש כאן בלאגן?"
"למה לא סידרת אחריך את המקלחת?"
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך..?"
"לא מקפלים ככה…."
"תוציא אתה את הילדים היום"
"תקום לילד , הוא בוכה"
"זה לא נקי איך שאתה מנקה"
"למה את מחטטת לי בדברים?"
"איך את נוהגת?"
"למה אין מלח?"
דיברתי כבר על תקשורת. אך ביקורת, היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות ופקודות יוצרות תחושה של ביקורת.
אם אתם רוצים שיקשיבו לכם, הפסיקו לפקד והתחילו לבקש. אפשר לעשות זאת אחרת. לדוגמא, במקום לומר: "למה לא סידרת אחריך את מקלחת?" אפשר לומר: "כשאתה מסדר אחריך את המקלחת, זה כל כך נעים", זה בטוח יגרום לו לזכור לסדר שוב. או, "אתה יכול לסדר את המקלחת בבקשה?" או במקום : "תוציא אתה את הילדים היום" אפשר: "היום אני עובדת עד מאוחר, תוכל להוציא את הילדים?".
ולא לשכוח, יש דברים שפשוט לא שווה להעיר – יש עיקר וטפל וכדאי לשים לב למה אנו נטפלים. לדוגמא: האם באמת כדאי להעיר על החוסר במלח או שפשוט אפשר להוסיף מלח? כי ריבוי הערות ופקודות רק גורם לתחושת ביקורת. וביקורת – היא אף פעם איננה באמת בונה. להיפך, היא האויב הגדול של הזוגיות. לכן, קחו בחשבון ונסו לתקשר בדרך בונה ומקרבת.
נסו ותרוויחו.